בשיעור נעסוק במדרש שביאר את היחס בין התפילה לתשובה: תפילה נענית כאשר ה' רוצה, אך תשובה תלויה אך ורק ברצון השב. המדרש מציג שתי דרכים לגרום לכך שהתפילה תענה - ואחת מהן היא תפילת הציבור. נברר מדוע כוחו של הציבור כה משמעותי ומדוע דווקא בשעת אחדות כוחו מגיע לידי ביטוי.

בשיעור נראה את גישת המדרש לבחירת דיין, שופט ורב. המדרש מציג את הדרישות הגבוהות מאנשי ההנהגה בישראל בקביעה שרק ה' יכול לדון לבד, כי הוא היחיד המכיר את כל האמת כולה. עם זאת, במציאות שלנו לא תמיד הדיינים נמצאים במעלות גבוהות כל-כך. המדרש מדריך את הציבור מה לעשות בזמנים בהם ההנהגה, בכל תחום, לוקה בחסר.

בשיעור נבחן את השאלה ההלכתית במדרש, לגבי אדם שאוחז במוקצה כאשר נכנסת שבת, ונראה כיצד המדרש לומד מהתשובה לשאלה זו יסוד מהותי על הקשר בין עם ישראל לשבת ועל הסיבה לפיה גויים לא יכולים לשמור שבת.

בשיעור נראה את תשובת המדרש לשאלה מיוחדת: כיצד ברכו בני ישראל ברכת המזון לפני כניסתם לארץ? הרי בברכה אנו מזכירים "ארץ... שהנחלת לאבותינו". נלמד על מעלת ארץ ישראל מכל הארצות ולמה כל העולם מתעניין במה שמתרחש כאן.

המדרש על פרשת הנדרים מספר על החומרה הגדולה שבשבועה. הבטחות ושבועות הנוגעות בקודש וכאלו של אדם גדול ומנהיג הציבור - אלה נתפשות כחמורות אפילו יותר. בהמשך, מספר המדרש על משה, אשר ביצע את ציווי הקב"ה בנוגע למלחמת מדיין מייד, על-אף שמותו שלו נתלה בביצוע הצו. מתוך דברי המדרש ננסה להבין מה נדרש מממלא משרה ציבורית, איזה מין אדם הוא צריך להיות ומה יכולים ללמוד מכך כולנו.

בשיעור נראה את שני הפירושים שנתן המדרש למעשה בנות צלפחד ולשאלה מדוע משה לא ידע לענות להן אלא נדרש לשאול את ה'. האם זה משום שהתגאה משה או דווקא משום שרצה לכבד את ה'? מתוך כך ששני ההסברים נשמעים סותרים, אפילו מנוגדים, נסביר את היחס בין פרשנויות שונות לתורה וניתוח מחלוקות במדרש.

המדרש עומד על ההבדלים בין הדרך בה התורה מספרת את סיפורו של בלעם לבין הדרך בה בלעם מתאר אותו. מההבדלים הללו הרב לימד שחז"ל זיהו אצל בלעם מגמה שונה מבלק. בלק רצה רק להסיר את האיום שעם ישראל היווה ביחס אליו, באופן מעשי ופרקטי בלבד. ואילו בלעם רצה להילחם בשורש של עם ישראל, ברוחו ובמה שנותן לו כח. בסוג כזה של מאבק אפילו כשבלעם מציע לברך את עם ישראל הוא נתקל בסירוב, כי הברכות שלו לא נובעות ממקום אמיתי אלא ממקום מקטין ולכן הן לא נצרכות - "כי ברוך הוא".

בפרשתנו מתוארת שליחת בקשת שלום לסיחון לפני כיבושם. המדרש מתמודד עם סתירה (לכאורה) בין תיאור המעשה בספר במדבר לבין תיאורו בספר דברים, וממנו ניתן ללמוד עקרונות חשובים לגבי קריאה לשלום לעמים בהם אנו נלחמים, אפילו במצוות כיבוש הארץ.

פולמוס עתיק התנהל בשאלת החטא של משה בסיפור הוצאת המים מהסלע. במה משה חטא? הכאת הסלע? "שמעו נא המורים"? ננסה להתחקות אחר הסבר המדרש לסיפור, ולראות באיזו שיטה המדרש מצדד, ומה ניתן ללמוד על תכונותיו של מנהיג מהסבר זה.

המדרש אומר שקורח ראה ששמואל הנביא יצא ממנו ולכן הוא דרש גדולה לעצמו, הרי חז"ל דרשו ששמואל שקול למשה ואהרון. אך המניע האמיתי של קורח לא היה טהור ולשם שמיים. בשל כך בניו פרשו מעצתו ברגע שהבינו זאת. גם משה וגם שמואל נהגו לפנים משורת הדין ולא רצו להשתמש בכספי הציבור אף שהם היו ראויים לכך

קרח פונה למשה ולאהרון ותוהה לכאורה בצדק "מדוע תתנשאו על קהל ה'". כל העדה שווים במעמדם, ואין סיבה להתנשאותם של משה ואהרון. אולם, המדרש מסביר שכדי לנהל חברה חובה שתהיה היררכיה. נראה במדרש בדיוק את חטאם של קרח ועדתו, ומהי הייתה כוונתם הנסתרת.

ע"פ הפסוק 'אור זרוע לצדיק' המדרש אומר שבכל פרט ופרט בחיים ה' זרע לנו את המצוות ומביא לכך דוגמאות רבות מחיי היומיום. מכך אנו למדים שכדי להיות צדיק אין הכרח להיות ספון בבית המדרש אלא גם אדם שחי את עולם המעשה יכול וצריך להיות צדיק. הרעיון הזה מתבטא בציצית, שאותה שמים על הבגד שנמצא עלינו תמיד והוא מקיף אותנו מכל עבר, בדומה למצוות, ולכן דווקא הציצית אמורה להזכיר לנו את כל מצוות ה'.

המדרש אומר שפרשת המרגלים נסמכה לפרשת צרעת מרים כביכול כדי להזהיר על עוון לשון הרע, ואעפ"כ המרגלים נכשלו בכך ודיברו לשון הרע על הארץ. עולה השאלה מה בכלל המשמעות של לשון הרע על ארץ, עצים ואבנים. במהלך השיעור נסביר שהארץ היא לא סתם חתיכת אדמה פרטית, אלא היא מייצגת ומגדירה את העם, וממילא חשיפת ערוות הארץ וגילוי הצדדים הרעים שבה גורם לחולשה ורפיון אצל העם, ובעצם מגלה את החסרונות שבו, בדומה לדיבור לשון הרע על אנשים ממש ואף גרוע מכך בגלל היקף האנשים שנפגעים מכך.

מהפסוק 'ירא את ה' בני ומלך' המדרש לומד שיראת ה' קודמת ליראה מהמלך. דינא דמלכותא דינא נאמר דווקא לעניין כלכלה ומשפט, אבל כאשר זה מגיע לענייני רוח ואמונה למלך אין עדיפות על אף אדם אחר וצו ה' קודם לכל.

ע"פ המדרש תלמיד חכם קודם לכהן גדול משום שחכם אי אפשר להחליף ולמנות אחר במקומו, מה שאין כן בכהן גדול. אבל גם נאמר שכהן גדול עדיף על נביא, וזה קשה הרי גם את הנביא אי אפשר להחליף! הרב הסביר שברגע שאדם נושא במשרה ציבורית הוא קודם לכל אדם פרטי ולא משנה מה מעלתו, ואף על פי כן מעלת התורה גדולה מכולן.

המדרש אומר שבני ישראל יצאו ממצרים בזכות הכשרים שבהם, ואלו הם הלויים. בני ישראל עבדו ע"ז והתבוללו במצרים ורק הלויים מלו עצמם ושמרו את ברית ה'. מדוע אם כן לא להוציא רק את הלויים? מכאן אנו למדים שאף שיש רוב של העם שלא שומר מצוות הוא יכול לזכות לגאולה בזכות אותה קבוצה ששומרת אמונים לקב"ה, מסר שרלוונטי מאוד לדורנו.

המדרש שואל מדוע הלויים נפקדו מגי לחודש ומעלה, הרי הם לא יכולים לעבוד בגיל חודש. תשובת המדרש היא שזה נעשה כדי לתת להם שכר. הרב הסביר שהשנים בהן האדם מתכונן לתפקיד, ומכווין את חייו כלפיו אף הן נספרות

המדרש מספר שבימי שלומציון המלכה, שהייתה צדיקה הגשמים ירדו בערבי שבתות, זמן שלא מפריע לעבודה ובנוסף התבואה שצמחה הייתה בריאה וטובה. נדון בכך ששלומציון הייתה מלכה, ולכן לכאורה פסולה למלכות, ונסביר את יחסם החיובי של חכמים אליה כפי שמשתקף במדרש.

מסופר על הלל הזקן שתיאר את הרחיצה בתור מצווה, מכיוון שכך הוא שומר על גופו שנברא בצלם אלוקים. זה מתקשר לשיטתו הכללית. ב"ה וב"ש נחלקו מה נברא קודם, השמיים או הארץ. הכוונה היא מה קודם למה הרוחניות או החומריות, וב"ה טוענים שהארץ נבראה תחילה ואי אפשר לבטל את ערכם של דברים שברא הקב"ה. משום כך עלינו לדאוג לגוף שלנו, כי בו טמון צלם האלוקים שלנו, שאף שהוא רוחני בוודאי, והוא אינו יכול להתקיים ללא דאגה לגשמיות.

המדרש מעלה את השאלה על מגילת קהלת, שלכאורה מפקפקת במשמעותם של מעשי האדם. אבל מדקדוק במגילה המדרש מסיק שישנה חשיבות להנהלות האדם באופן טבעי בעולם כל עוד זה נעשה מתוך כפיפות לה' והכרה בטובו.